אל מעבר לשחור

ואל מעבר ללבן

ומה שביניהם

קצרה ידינו מלגעת.

גאות ושפל,

קבועות ומשתנות,

היה ואיננו והווה.

מסרים נמסרים

במהירות אין סופית

והכל עומד על מקומו.

אין סוף במעגל,

אין סוף מעבר לגבולות שתחמנו

עולמות ממשיים

עולמות מדומים,

קיום חוזר על עצמו,

שינוי מתמשך,

מתפזר ונאסף אל חיקו,

פעימות משוחזרות לנצח,

נצח בין גבולות.

בחלומות מעורפלים

של בשר ודם הצמאים לרוח פרצים

עטופים בניירות טואלט פריכים

נאכל את נקניקיות הפרשותינו.

אני חוזרת לנסות להבין את המציאות.

הפעם אני פונה אל החוקרים העוסקים בתחום חקר גיבוש התפיסה האנושית.

הם מספרים לי דברים רבים, ביניהם גם שהאדם בהיוולדו קולט גירויים רבים בהרבה מהידוע לנו בהתבגרותנו. הם מספרים גם, שהתינוק הנולד רואה צלילים, שומע טעמים ומריח צבעים.  סימפוניית גירויים המצטמצמת והולכת לאיבוד עם הזמן, תוך כדי בניית תבניות מוגדרות של גבולות התפיסה.

וכך מרחב שלם של אפשרויות הולך ומצטמצם לאפשרות אחת ספציפית.

דומה הדבר לקריסת הגל עליה מדברים בפיסיקה הקוונטית.

לדוגמא: אתם מכירים את ציור הזקנה והצעירה.

כשרואים אחת, לא ניתן בו בזמן לראות את השנייה.

אבל, ברגע שלמדנו לראות כל אחת מהן, אבדה לנו היכולת לראות את שאר האפשרויות. מתוך כך למדתי, שהתפיסה האנושית בעלת נטייה לקטלג הכול בשיטה דו ממדית. ברמה של  דמות ורקע כאשר שטח אחד נקלט כדמות, השטח לידו ייקלט כרקע.

ואמנם, אם נקבל שכלי המחשבה שלנו הוא ליניארי, נבין, מדוע התפיסה שלנו בנויה על תבניות מקוטבות זו לזו, ומדוע עולמנו הוא עולם מלא סתירות ופרדוקסים. לבן-ושחור, אור-וחושך, טוב-ורע, דמות-ורקע, זמן-ומרחב, גוף-ונפש יש-ואין ועוד.

אמרתי עולמנו האנושי שלנו. אבל, לא המציאות כשלעצמה.

המציאות הייתה ונותרת אין-סופית ללא כל תלות ביכולת התפיסה שלנו.

לכן אתם רואים בעבודות אלו שימוש בתבניות השח-מט. שהן תבניות ישרות ומוגדרות של חלוקה בין שחור ללבן.

אבל, אם תשימו לב תמצאו שהשחור אינו בדיוק שחור. והלבן אינו בדיוק לבן. וכל הגוונים שבין השחור ללבן נשלטים ע"י תנועה כאוטית בעלת קווים פרקטליים המאפיינים את הטבע, וחודרים את המחיצות הישרות המאפיינות את הראציו האנושי.

ובזאת מספרים על מציאות אחרת, מורכבת בהרבה.

ואחרי שלמדתי מה היא המוגבלות שלי בגללה לעולם לא אצליח להבין את המציאות באמת, הלכתי אל הפיסיקאים.

ניסיתי  כוחי בהבנת משהו מתיאורית היחסות, תיאורית הקוונטים ותיאורית הכאוס.

מצאתי שגם הפיסיקאים, המבורכים ביותר, פועלים מתוך אותה מוגבלות אנושית. שהיא, החשיבה הליניארית על כל ביטוייה.

העוסקים בתיאורית הקוונטים סיפרו לי שאין הם יודעים מהו חומר.

מכאן למדתי, שגם עולמם, הוא עולם של דמות ורקע, המבוסס על תפיסות של "יש" ו"אין"

ושהמחשבות והתובנות שלהם כמו גם שלנו, טעונות בפראדוקסליות,

והם, בדיוק כמונו, אינם מסוגלים להציג יותר מפיסה קטנה ומצומצמת של המציאות.

דומה הדבר לנמלים הנמצאות על פיל כל אחת מהן מדווחת על הקטע עליו היא נמצאת וטוענת שהיא יודעת מזה פיל.

אך הפיל השלם, הוא הרבה מעבר לדיווח של כל אחת מהנמלים. הוא גם הרבה מעבר לדיווח של כל הנמלים יחד.

אם כי סכום כל הדיווחים הוא בעל מידע רב מאשר כל אחד ואחד לעצמו.

אם כך, מתוך זה, למדתי על חשיבותו של כל מידע, מכל פרט ופרט.

ובכן, אם זה המצב, אם רוצים באמת להבין קצת יותר טוב את המציאות, חשוב ללמוד על עוד זוויות מבט על המציאות.

פניתי אל הפיסיקאים העוסקים בתיאורית הכאוס.

הם סיפרו לי על הסדר והמחזוריות שיש בתוך התופעות הכאוטיות.

מהם למדתי, שרמת הסדר או אי הסדר הניצפית, תלויה באיכות הפרספקטיבה של המתבונן.

ובמיוחד, הדגישו את נושא, "עוצמת הזניח". כן,  אותו משהו שאנחנו חושבים כלא חשוב, וכלא משפיע, ולכן אין טעם להתייחס אליו.

ואותו זניח הם, אפילו, הגדירו בשם.  "תוצא הפרפר".

פיסיקאית לא יצאתי מהמפגשים האלו. אבל למדתי כמה דברים:

 החשוב שביניהם הוא כי,

השוני שבין בני האדם היא הברכה הגדולה ביותר שהאדם זכה בה. כיוון שהודות לשוני זה, כל אחד ואחד מאיתנו רואה את המציאות מזווית אחרת.

מכאן שאם נדע לטפח ייחודיות זו, נזכה ללמוד  על המציאות מאין-סוף זוויות ראיה.

איזה אושר יכול ליפול בחלקינו, כאשר נלמד לגלות את עולמו זה של זה.

ומאחר וזהו יום האישה, ולפחות חמישים אחוז מהאוכלוסייה הן נשים, כמה עצוב שכל אחת ואחת מהן אינה חופשית עדיין לטפח את זווית הראיה שלה על המציאות. 

על שלוש רמות תודעה מדבר שפינוזה:

1. רמת ההכרה הפרטית,  שהיא סבילה, סובייקטיבית וחושנית.

 זאת, משום היותה הכרה בסיסית ומולדת.

2. רמת ההכרה השכלית, זו הכרה נרכשת, תוצר של למידה ומשום כך היא פעילה וביקורתית. זו היא ההכרה המדעית העוסקת בהבנת חוקים נצחיים.

3.רמת ההכרה האינטואיטיבית, זו הכרת הפרט את תכליתו במכלול האין-סוף.

זוהי תפיסה ישירה, בלתי אמצעית, מאין תובנה פנימית שלא רק שהכול תלוי בשלם, אלא, שהפרט המסוים תלוי בשלם והשלם תלוי בפרט המסוים.

שמעתם נכון, השלם תלוי בפרט המסוים.

וכל אחת כמו כל אחד היא והוא הם פרט מסוים.

פרט, שבלעדיו האין-סוף אינו שלם.

ובכול התרבויות כולן עולמן של הנשים לא בא לידי ביטוי.

הן שמשו, ויש מקומות רבים מדי בהן הן עדיין משמשות ככלי שעולם הגברים עושה בו שימוש לצרכיו ובדרכי הביטוי הקיצוניים ביותר שיש בידיו.

ואילו, עולם הנשים שלא מוצא מקום לבוא לידי ביטוי, מוליד כאב במעגל סגור, דור אחר דור.

תרבויות בהן אין  תנועה פמיניסטית, הן או תרבויות שוויוניות ולכן אין צורך בתנועה זו. (אני עוד לא נתקלתי במצב זה). או תרבויות אשר בהן המצב כל כך חמור שנשים אינן יודעות אפילו שמגיע להן להיות הן.

יש קשר הדוק בין מצבה של האישה בחברה למידת האלימות של אותה חברה.

אצטט את הרמב"ם שאמר:   "כמידת הידיעה, מידת האהבה".

ובמילים אחרות, רמת ההתייחסות שלנו אל המציאות תלויה ברמת הפרספקטיבה ו/או הכלים בהם אנו משתמשים בהתייחסות זו.

כל אחת ואחד מאיתנו זכה בידיעה מיוחדת משלו, כל אחד ואחד מצווה להבנת השלם, שם טמונה ההשלמה. זאת הוא יכול לעשות ע"י, ראשית כל,

כיבוד וטיפוח עולמו הוא.

 ובו בזמן, כיבוד, טיפוח ולמידת עולמו של הזולת.

ואסיים בשיר

אין רחמים

ברחם דואב

והרחם כיד, עומד

ומצחין

בטבורו של עולם

וכל מי שיצא

ממנו

שבר כלי.

מרים אגרופיו למרום

וזועק.

אחר כך,

כשהמרום, מרום,

שתיקתו ידועה,

וזעקות לרוב נאלמות בו

כלא היו.

מפנה השבר אגרופיו לכל הכיוונים

להכות עד זוב דם

עד לא הכר

להרוס ולהשחיט

עד אחרון הרחמים.

ואני, שרחם בגופי

ועיני רואות את הנולד,

חופנת אותו אל ליבי,

ללמדו שלווה

לו יהי

ותיוולד האהבה.